הקליפ לשיר Too Funky נוצר בשנת 1992 בשיתוף פעולה בין הזמר ג׳ורג׳ מייקל למעצב האופנה תיירי מוגלר, כחלק מפרויקט שנועד לגייס כספים ולהעלות מודעות למאבק באיידס. אנשי האופנה, הדוגמניות והצוות תרמו מזמנם בהתנדבות למען המטרה החשובה. הקליפ מציג את הפער בין הזוהר המלוטש של תצוגות האופנה ובין הכאוס והדרמה שמאחורי הקלעים. אבל צילום הקליפ עצמו לא זרם על מי מנוחות. בין המעצב לזמר התגלו חילוקי דעות יצירתיים שהובילו לקיומן של שתי גרסאות: הגרסה הרשמית שיצאה לציבור וגרסת הבמאי התיאטרלית והמוקצנת המזוהה עם מוגלר. אני מצרפת את שתיהן כדי שתוכלו לבחור את המועדפת עליכם.

העלילה בסרט המדע הבדיוני האילם ״מטרופוליס״ (1927) בבימויו של פריץ לאנג מתרחשת בדיסטופיה עתידנית, שלפי פרשנויות מזוהה עם – לא תאמינו – שנת 2026. בעיר מטרופוליס החברה מחולקת לשני עולמות: מעל פני האדמה חיה אליטה עשירה, ומתחת לפני האדמה, בעיר התחתונה, חיים הפועלים בתנאים מחפירים ומסוכנים כדי להפעיל את המכונות שמחזיקות את העיר בחיים. הסרט בוחן מעמדות, תיעוש ואמביציה אנושית, וידוע באפקטים פורצי דרך ביחס לתקופה, בעיצובי תפאורה פנטסטיים ובחזון העתידני שהשפיע על אינספור יוצרי קולנוע ומעצבים. חליפת הסייבורג האיקונית של מוגלר משנת 1995, המכונה ״הרובוט״, נקשרת בין היתר לדמות הרובוטית מריה שבסרט מייצגת כוח מסית ומערער במאבק בין הפועלים לשליטי העיר.

אחד המוטיבים המזוהים ביותר עם שפת העיצוב של מוגלר הוא המחוך. לאורך הקריירה שלו חזר מוגלר שוב ושוב לפריט הלבוש שמאחוריו היסטוריה סבוכה בת מאות שנים. אני מזמינה אתכם לצפות בסקירה קלילה ומרתקת עם האמיש בולס, עורך בכיר במגזין ״ווג״, המתחקה אחר ההיסטוריה הארוכה של המחוך מהחצרות האירופיות של העת החדשה המוקדמת ועד לשטיחים האדומים של ימינו. הסרטון מראה כיצד המחוך השתנה לאורך הזמן, כיצד עיצב את הגוף ואת אידיאל היופי, ומי לבשו אותו – החל מדמויות היסטוריות כמו קתרין דה מדיצ׳י, דרך כריסטיאן דיור ועד לכוכבות עכשוויות כמו קים קרדשיאן ובילי אייליש. צפייה קצרה על פריט אחד קטן, שממשיך לעורר דיון, השראה ופנטזיה עד היום.

״I Am: Celine Dion״ הוא סרט תיעודי המתעמק בחייה של הזמרת הקנדית האגדית סלין דיון. הסרט מציע מבט אינטימי לחייה של דיון ומתעד את עלייתה לתהילה, הודות לקולה האייקוני וללהיטיה כמו ״My Heart Will Go On״ ו-״The Power of Love״. הסרט כולל קטעים נדירים וראיונות אישיים החושפים את הקשיים, המסירות והאובדנים האישיים העמוקים שחוותה. במהלך הסרט דיון חולקת עם הצופים את ההתמודדות עם האבחון בתסמונת האדם הנוקשה והשינויים שהביא לחייה.

בשנת 1995, לציון 20 שנה לבית האופנה שלו, יצר מוגלר תצוגת קוטור שכמוה לא נראתה. במבנה ההיסטורי ״קרקס החורף״ שבפריז, במופע תיאטרלי שעלה על כל דמיון, התהלכו על המסלול במשך כמעט שעה שורה של דוגמניות־על, מוזות, שחקניות ודמויות מוכרות שליוו את מוגלר. זו הייתה תצוגה פורצת דרך שהציגה את החזון, הדרמה והיצירתיות של המעצב במלוא עוצמתם, והיא נחקקה בהיסטוריה של האופנה כאחד האירועים הבלתי נשכחים של שנות ה־90. כדאי לצפות בתצוגה המלאה ולא לפספס את ההופעה של ג׳יימס בראון לקראת סופה.

בהרצאה גילינו שאחת מהמוזות של מוגלר הייתה הדוגמנית הישראלית סטלה עמר אליס. מראשית הקריירה שלו, זמן רב לפני שהשיח על גיוון גופני הפך למרכזי בעולם האופנה, מוגלר נהג לשלב בתצוגות האופנה שלו נשים במגוון מידות, גילים, מגדרים וזהויות. הוא הכיר את עמר לראשונה בפריז כשעבדה כמאפרת והקשר ביניהם התפתח לחברות קרובה. כשהיא קיבלה הצעה לדגמן היא ניפצה תקרת זכוכית בעולם שקידם אידיאל רזון צר, וזכתה לצעוד על המסלולים של מוגלר וגוטייה בפריז. בשנת 2010 ראה אור ספרה Size Sexy העוסק בדימוי גוף, ביופי נשי ובקבלה עצמית בכל מידה. אני ממליצה לקרוא את הריאיון עם איתי יעקב בידיעות אחרונות, שבו היא מספרת על הקשר המיוחד שלה עם מוגלר ועל קריירת הדוגמנות בפריז. הספר זמין גם בגרסה דיגיטלית.

בהרצאה התוודענו ליצירתיות של מוגלר במגוון תחומים של אמנות ועיצוב, ואחד מהם הוא צילום אופנה. מוגלר לא הסתפק בעיצוב הבגדים עצמם: הוא ביים תצוגות, הוביל קמפיינים וצילם את יצירותיו בהפקות דרמטיות, עתירות דמיון ובעלות שפה חזותית ייחודית. אני מצרפת קישור לספר Manfred Thierry Mugler, Photographer, שמוקדש לצד הזה של יצירתו. בין דפיו אפשר לראות תצלומים של מוגלר, וללמוד על הדרך שבה תיעד את עולמו מנקודת מבט המשלבת אופנה, גוף, פנטזיה, אדריכלות ותיאטרון.