דיוויד בואי הוא אייקון ששזור בביוגרפיה האישית והמקצועית שלי. במשך שנים אני חוקרת את הסיפור שלו, כותבת עליו ומרצה עליו, והוא עדיין נשאר חידה שאי אפשר לפצח עד הסוף. זה כנראה חלק מהקסם. עשור חלף מאז מותו ובמבט רטרוספקטיבי אפשר לראות עד כמה הוא היה חלוץ אמיתי במוזיקה, אבל גם בכל הנוגע לזהות, לגוף ולאופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו לעולם. בואי הבין משהו שרוב האמנים בזמנו לא הבינו: האני החיצוני אינו תחפושת, אלא כלי יצירה בפני עצמו. הוא יצר דמויות שלמות עם סגנון חזותי ועולם שלם, שנעו על הבמה כמו יצירת אמנות חיה. ההשפעה שלו על מעצבים כמו ויוויאן וסטווד ואלכסנדר מקווין הייתה עצומה. הם ראו בגוף מגרש משחקים, שבו אפשר לערער על מגדר, על גבול הטעם הטוב ועל ההנחה שיופי חייב להיות בטוח או צפוי. בואי הותיר אחריו מורשת מפוארת של אומץ, של היכולת להמציא את עצמנו מחדש שוב ושוב, ושל גוף ומראה כחומר גלם ליצירה ולא כעניין להתנצל עליו. בתוכנית ״סוכן תרבות״ שתשודר היום (09.01) אדבר על בואי ועל מורשתו הייחודית, שהשפעותיה ניכרות באמנות, באופנה ובתרבות גם היום. אני מזמינה אתכם לצפות.

בספטמבר 2025 נפתח The David Bowie Centre מרכז קבוע שיאכלס את הארכיון האישי של דייוויד בואי. המרכז פועל כחלק מה־V&A East Storehouse, ומאפשר לראשונה גישה חופשית ליותר מ־80,000 פריטים המתעדים את תהליכי היצירה, ההופעות, הדמויות וההשפעות של בואי לאורך חמישה עשורים. בין הפריטים המוצגים: תלבושות מזיגי סטארדאסט שעיצב פרדי בורטי, כתבי יד של שירים כמו Fame, Heroes ו־Ashes to Ashes, מחברות בכתב ידו של בואי, תווים, שרטוטים, וכלי נגינה. לצד התצוגות המוקפדות מוצגים  גם מיצבים אור־קוליים, אזורי קריאה שקטים ומסכים אינטראקטיביים.

הסרט התיעודי היחיד על בואי בבימויו של ברט מורגן, שאושר על ידי עזבונו, הוא הרבה מעבר לביוגרפיה כרונולוגית. מסע יפהפה, ויזואלי ומוסיקלי אל תוך מוחו של האיש שלא הפסיק להשתנות ולפרוץ גבולות. הסרט עשוי כולו מחומרים ארכיוניים, יומני קול של בואי עצמו, קטעי הופעות נדירים, ועריכה פסיכדלית שנעה בחופשיות בין עשורים ודמויות.

שיחה בת 24 דקות עם ג׳רמי פקסמן שבה בואי חזה במדויק שכוח האינטרנט “לגמרי ישנה את יחסי האמן-קהל והפוליטיקה של תעשיית המוזיקה”. הראיון המלא נגיש ביוטיוב בעמוד BBC Archive. מומלץ לצפות בריאיון כולו ולא רק בקטע הוויראלי על האינטרנט, מאחר שבואי מתייחס גם לפוליטיקה, אמנות ולונדון של אותה תקופה. הצפייה היום ממחישה עד כמה תחזיותיו התממשו: מסטרימינג של מוזיקה, קהל שיוצר תכנים, והיררכיות חדשות בין יוצרים למאזינים.

הצלם טרי אוניל ליווה את בואי משנות השבעים ועד תחילת שנות האלפיים, והתוצאה היא אלבום תמונות נדיר: הופעת הפרידה של זיגי סטארדאסט, צילומי האולפן של Young Americans, סט הסטילס ל-Diamond Dogs ועוד. 340 עמודי פורמט גדול, חלקם המודפס הראשון של תשלילי פילם שהיו שמורים בארכיון של אוניל. הספר מציג את בואי כאמן תיאטרון חזותי לא פחות ממוזיקאי, ומשלים נהדר את חומרי הארכיון שמופיעים בקטלוג David Bowie Is.

כשדייוויד בואי המציא את זיגי סטארדסט הוא מצא בן־ברית יצירתי בדמותו של המעצב היפני קנסאי ימאמוטו. השניים נפגשו בתחילת שנות ה־70, וביחד יצרו דימויים שהפכו לאייקונים תרבותיים: בגדי במה עם הדפסים יפניים מסורתיים וגזרות ששיחקו עם רעיונות של זהות, מגדר ותיאטרליות. עבור בואי, העיצובים של ימאמוטו היו הרבה יותר מתלבושות, הם היו שפה חזותית שאפשרה לו להרחיב את גבולות המוזיקה ולהפוך את ההופעות למופע טוטאלי של אמנות, תיאטרון ומוזיקה. עבור ימאמוטו, החיבור עם בואי היה הזדמנות להביא את האסתטיקה היפנית המודרנית והנועזת אל הבמה הגדולה ביותר, ולהציג לעולם את תפיסתו המהפכנית על אופנה כמרחב של חירות. אני משתפת אתכם בכתבה שיצאה אחרי מותו של ימאמוטו ב-2020 ומלווה בצילומים נדירים ומרהיבים, דרכם מתגלה סיפור החברות, היצירה וההשפעה ההדדית של בואי וימאמוטו ושותפות אמנותית שהותירה חותם בל יימחה על תרבות הפופ העולמית.

ספר שהוא מזכרת יפהפיה מהתערוכה שהציגה את ההיסטוריה, החפצים, האופנה, המוסיקה, הסרטים והאמנות של דייוויד בואי. התערוכה, שנפתחה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ב-2013 ונחתמה במוזיאון ברוקלין בניו יורק ב-2018, נדדה במשך חמש שנים ב-12 מוזיאונים ברחבי העולם ומשכה מיליוני מבקרים. הספר מעניק הצצה אל הארכיון האישי של בואי, שאוצר בתוכו את מסלול הקריירה שלו - מראשית דרכו בלונדון עד השפעתו העצומה על המוזיקה והאמנות האוונגרדית של המאה העשרים והעשרים ואחת.

"בסקיה" הוא סרט ביוגרפי אמריקאי משנת 1996 המבוסס על חייו של האמן אמריקאי ז'אן מישל בסקיה. הסרט מגולל את סיפור חייו האמיתי של האמן, יליד ברוקלין שפרץ כצעיר שחור, חסר בית ומוכשר עד טירוף לצמרת עולם האמנות הניו-יורקי של שנות ה-80. זהו סיפורו הסוער של אחד הציירים המצליחים ביותר בתקופתו ובן חסותו של אנדי וורהול (שאותו מגלם דייוויד בואי), סיפור של הצלחה וכישלון נוגעים ללב.

דיוויד בואי העניק השראה אדירה לאמנים ומעצבים רבים. ניקול ווינר לקחה השראה מהחליפה הסרוגה שעיצב קנסאי יממוטו לדיוויד בואי והכינה תרשים סריגה לפי צבעים המאפשר לנו לשחזר את הדפוס של החליפה. אז לכל מי שרוצה חליפה דומה, זה הזמן להכין את החומרים הדרושים, למצוא מקום על הספה בבית, לשים פלייליסט של בואי (שימו לב לאייטם הבא) ולסרוג בגד בהשראתו הזמר האייקוני.

בעקבות ההרצאה, שמחה לצרף לכם את הפלייליסט המלא שהכנתי במיוחד לכבוד הערב הזה.   

הכתבה המצויינת של ניצן פינקו בגלריה של הארץ, אמנם נכתבה לפני חמש שנים אך עדיין מומלצת מאוד לקריאה. הכתבה שופכת אור על אלבומו ה-19 של דיוויד בואי שיצא ב-1995,  שמשקף את יכולתו הייחודית של בואי לחזות את העתיד. האלבום ״Outside״ נכתב בהמשך לעיסוקו של בואי בנבכי הנפש האנושית, ובאופן שבו השפיעו על חייו התאבדותו של אחיו למחצה וביקורו בבית חולים לפגועי נפש בגרמניה, ששימש בזמן מלחמת העולם השנייה כאתר השמדה לפגועי נפש. האלבום מתאר עולם שיצא משליטה, שבו המציאות המופרעת בחוץ היא משנית לכאוס שבפנים. שנים אחרי שיצא, האלבום מצליח להציב בפנינו מראה אל מול ההווה שבו אנו חיים ולתהות לגבי העתיד.

סרט תיעודי מיוחד שיצרו ב-BBC המתמקד בחמש השנים האחרונות לחייו של דיויד בואי. הסרט מציע מבט מרתק על הפרויקטים האחרונים שלו, כולל האלבומים "The Next Day" ו-"Blackstar". דרך נושאים כמו רוחניות או בידוד ותהילה, הסרט מראה איך הם חלחלו לעבודתו משנות ה-60 ועד מותו. באמצעות תיעוד נדיר ותובנות מהשותפים הקרובים לו הסרט משרטט דיוקן שלא רק חוגג את הגאונות האמנותית של בואי אלא גם מעמיק את ההבנה שלנו לגבי ההשפעה הייחודית שלו על המוזיקה והתרבות.

אלבומו האחרון של דיוויד בואי ״כוכב שחור״ ראה אור ב-8 בינואר 2016 - יום הולדתו ה-69. יומיים לאחר מכן הלך לעולמו ממחלת הסרטן. עם צאתו, זכה האלבום לביקורות משבחות והגיע לראש המצעדים, ובסוף השנה הוכתר כאלבום החמישי הנמכר ביותר ברחבי העולם. שבעת שירי האלבום עוסקים בדרך ישירה או עקיפה במוות ופרידה. אמנם מחלתו של בואי לא נחשפה לציבור, אבל האלבום נחשב לשירת הברבור שלו, מעין מתנת פרידה למעריציו לפני מותו.

המלצה חמה על ספר המחווה הייחודי שיצר הצלם הרשמי ושותפו היצירתי של דיוויד בואי, מיק רוק. רוק היה מעורב בקריירה של בואי והיה חלק מהמעגל הפנימי של הזמר. בין 1972 ל-1973 הוא עבד כצלם הסטילס והוידאו שלו. הספר מאגד צילומי במה מרהיבים, צילומים איקוניים של הזמר ודיוקנאות אינטימיים מאחורי הקלעים. זוהי מחווה מרגשת לדיוויד בואי, האמן המבריק ומעורר ההשראה שחזונו היצירתי לא יישכח לעולם.