- Yaara Keydar
- 26 בנוב׳
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: 27 בנוב׳
בחודש שעבר פורסם מחקר פורץ דרך של קינגס קולג׳ לונדון (King's College London), המגלה שצפייה ביצירות מופת של אמנים בעלי שם עולמי כמו מאנה, ואן גוך, גוגן וטולוז-לוטרק, מורידה את הרמות של הורמון הלחץ קורטיזול ב־22 אחוזים בממוצע. המחקר הראה כי אמנות משפיעה בו־בזמן על המערכת החיסונית, האנדוקרינית והאוטונומית. החוקרים מכנים את האמנות ״אימון תרבותי לגוף״, ומסתבר כי מעבר לכך שצפייה באמנות מהנה, היא גם ממש טובה לבריאות שלנו.
המחקר נערך בחודשים יולי–ספטמבר 2025 בגלריית Courtauld בלונדון. השתתפו בו 50 משתתפים בטווח הגילים 18–40, שצפו ביצירות מקוריות בגלריה או בשחזורים של היצירות לא בגלריה. התוצאות היו חד משמעיות: בקרב צופי היצירות המקוריות נרשמה ירידה של 22% בקורטיזול, ירידה של 30% בחומר דלקתי וירידה של 28% בחומר דלקתי נוסף. לעומתם, בקרב צופי השחזורים נרשמה ירידה של 8% בלבד בקורטיזול.
לפי הממצאים, המשתתפים שצפו ביצירות מקור הראו פעילות לב דינמית יותר, המעידה כי אמנות מעוררת אותנו רגשית. המחקר הראה כי אמנות גם מרגיעה את הגוף ומווסתת מתח, מה שכמעט ואינו מושג בצפייה בגרסאות דיגיטליות או בהדפסים. המגמה החדשה של רופאים הממליצים על ביקורים במוזיאונים ככלי טיפולי מקבלת חיזוק אמפירי במחקר, וזוהי אבן דרך נוספת בהבנת ההשפעות הבריאותיות של חשיפה לאמנות.
אי אפשר לקרוא את המסקנות בלי לחשוב על חייו של ואן גוך עצמו. האדם שמאחורי הציורים יצר מתוך סערת נפש, לעיתים בין קירותיו של מוסד סגור, כשבין הכאב לאמנות לא התקיימה כמעט חציצה. אולי דווקא משם נובעת התחושה המרפאת שמעניקים ציוריו, אותה אמת פשוטה שמזהה ביופי גם שבר. המחקר גרם לי לחזור ולקרוא עליו, על הדרך שבה חייו המיוסרים הפכו למקור השראה עבור אמנים, מעצבים, קולנוענים וכל מי שמנסה למצוא כוח מתוך פגיעות.
וינסנט ואן גוך מת בשנת 1890, בגיל 37, לאחר שמכר בחייו ציור אחד בלבד. היום הוא אחד האמנים המפורסמים ביותר בהיסטוריה ותופעה תרבותית גלובלית. מה הופך אותו לדמות שכל כך הרבה יוצרים ממשיכים לשוב אליה? האם מדובר שוב במיתוס הגאון באמנות שהפך כמעט לאלגוריה על האמן שלא זכה להכרה בחייו, שסבל, שהתמודד, ושיצירתו נגעה באינספור אנשים? מאחורי הדימוי הרומנטי מסתתר סיפור אנושי מורכב.
במחקר נטען כי ואן גוך התמודד ככל הנראה עם הפרעה דו־קוטבית ועם מאפיינים של הפרעת אישיות גבולית. עם זאת, הוא עצמו התנגד לרעיון ששיגעון הוא תנאי ליצירתיות. במכתב לאחיו תיאו הוא כתב ששיגעון הוא מחלה כמו כל מחלה אחרת, לא מקור השראה אלא מכשול שכואב לחיות איתו. בכל זאת, קשה לנתק את ואן גוך ממיתוס הגאון המשוגע. אולי כי קל לנו יותר להימשך לרעיון של סבל מהול ביופי. במחקר משנת 2014 התגלה שהקהל נטה להעריך יותר את יצירותיו כשידע על מאבקו הנפשי, ממצא המעלה שאלות על העירוב שבין אמפתיה למיתולוגיזציה.
השנה השיקו במוזיאון ואן גוך באמסטרדם תערוכה לציון 50 שנות פעילות. התערוכה מנסה לזקק את התמונה מחדש ומציגה דמות של אמן ממושמע, חושב, שקדן, אדם שניהל דיאלוג מתמשך עם עולמו הפנימי ולא רק אמן שהוא קורבן של מחלתו. מתוך 650 המכתבים שכתב לתיאו נחשף קול מפוכח, ריאליסטי, אפילו פילוסופי, המבקש להבין את הקיום האנושי דרך הצבע.
ואן גוך לא ביקש להיות סמל, אלא פשוט לצייר מתוך לב פתוח. אולי זו הסיבה שסיפורו ממשיך לרגש אותנו היום, ואולי דווקא מתוך המקומות הסגורים שבהם ניסה להירפא, נולדו הרגעים שהפכו את האמנות שלו לכזו שמרפאת אחרים.
Art to Wear :ואן גוך המוזה
אם יש מקום שבו אפשר לעמוד מקרוב על המרכזיות המתמשכת של ואן גוך, זהו עולם האופנה. מעצבים מובילים ממשיכים לחזור אל הפלטה הצבעונית שלו, אל מכחולו הנועז ואל האנרגיה הרגשית שמקרינות היצירות שלו. אלה לא רפרודוקציות פשוטות, אלא פרשנויות עדכניות לחזון האמנותי שלו.
המעצב האלמותי איב סן־לורן הקדים להבין את החשיבות של ואן גוך. בשנת 1988 הוא יצר בקולקציית ההוט קוטור שלו ז׳קט משי מפואר המעוטר ב־250,000 פאייטים ב־22 צבעים שונים, בהשראת הציור ״אירוסים״. עבודת הרקמה בבית לסאז׳ (Maison Lesage) ארכה מעל 600 שעות. ז׳קט נוסף בהשראת הציור ״חמניות״ נמכר במכירה פומבית ב־382,000 אירו. סן־לורן עצמו אמר: ״אני מאמין שעבודתו של מעצב קוטור דומה מאוד לזו של אמן״.
צמד המעצבים ההולנדי-בלגי ״ויקטור & רולף״ יצר בשנת 2015 את קולקציית ״בנות ואן גוך״ (Van Gogh Girls), שהציגה שמלות בייבידול שעליהן פרחים תלת־ממדיים. הקולקציה הציגה כובעי קש ענקיים שחוברו לשמלות בקווים גרפיים שחורים, כולם בפלטת הצבעים של ואן גוך. המעצבים הסבירו שרצו לתרגם את המהות של רעיון הכפר למראות פיסוליים בלתי צפויים, המשלבים נפחים גרפיים מופשטים עם אלמנטים אורגניים.
בשנת 2012 הציג המותג האמריקאי Rodarte של האחיות מאלווי קולקציה שלמה בהשראת הציורים ״ליל כוכבים״ ו״חמניות״. האחיות הסבירו את הקשר המפתיע בין ואן גוך לעיר מגוריהן לוס אנג׳לס: ״אנחנו גרות ליד מוזיאון שיש בו דיוקן של אימו של ואן גוך בצבע ירוק רעיל... ויש הר קרוב למקום שבו אנחנו גרות שיש בו מצפה כוכבים בשם Mount Wilson. היה שם טלסקופ שתיעד כתמי שמש, וכשעשינו את הקולקציה על ואן גוך אחד הדברים שעשינו היה לקחת כתמי שמש ולהפוך אותם לחמניות״.
הרשימה אינסופית. מוסקינו, בית מרג׳יאלה, דיור וריצ׳ארד קווין שאבו ממנו השראה. בשנת 2018 יצר ג׳רמי סקוט למוסקינו פרשנות משחקית על הדפסים צבעוניים ל״זר פרחים באגרטל״. מריה גרציה קיורי לדיור פיזרה פרחים על שמלות במחווה ליצירתו ״גן פורח״. בית מרג׳יאלה שילב את רוחו בקולקציות שחקרו יחסי גומלין בין חומר ודמיון, בשילוב טקסטורות ותנועה שהזכירו את המכחול הנועז שלו, וריצ׳רד קווין הבריטי יצר עיצובים בהשראת הפרחים שלו.
כשמדברים על יצירות בעקבות ואן גוך אי אפשר שלא להזכיר את השיר Vincent (או כפי שרובנו מכנים אותו Starry Starry Night) של הזמר דון מקלין, שהיה אהוב במיוחד על אבא שלי. השיר נכתב בסתיו 1970, אחרי שמקלין קרא את מכתבים לתיאו, חלופת המכתבים בין האחים ואן גוך. הוא התרשם במיוחד מהעובדה ששני האחים התמודדו עם אותה מחלת נפש והחליט לכתוב שיר על כך שוואן גוך לא היה משוגע אלא חולה. בזמן שהסתכל על הדפס הציור ״ליל כוכבים״ (1889), הבין מקלין שהוא יכול לספר את סיפורו של האמן דרך הצבעים, התנועה והדימויים שבציור עצמו, ואף אמר ״הציור כתב את השיר בשבילי״. כך נולד שיר המשלב התייחסויות לכמה מציוריו של ואן גוך ועוסק בתיוג השלילי של מתמודדי נפש, נושא שכמעט לא דובר בשנות ה-70 המוקדמות.
Loving Vincent :האמנות כקולנוע
הסרט Loving Vincent שיצא בשנת 2017 הוא אחת המחוות המרגשות שנעשו לאמן כלשהו אי פעם. מדובר בסרט העלילתי הראשון בעולם שצויר כולו בשמן. פרויקט בלתי נתפס שהפך את המגע הידני, האיטי והעיקש כמו של ואן גוך עצמו, לשפה קולנועית. מעל מאה אמנים שלמדו במיוחד את סגנונו של ואן גוך ציירו יותר מ־65,000 פריימים בזה אחר זה על פני כ־1,000 קנבסים. הם שחזרו את תנועת המכחול, את האור הרועד ואת המרקם החי של הציור לחוויה חזותית מהפנטת. הצופים מרגישים כאילו הם הולכים בתוך ציור של ואן גוך, כאילו החיים, הזמן והרגש נשזרים באותו דופק רוטט של צבע. אני זוכרת שהסרט גרם לי לדמוע ללא הפסקה.
מעבר לפליאה הטכנית יש בסרט משהו עדין ואנושי. הוא מבקש לא רק לספר את סיפורו של ואן גוך אלא גם לחפש אחר משמעות חייו דרך העיניים של אלה שהכירו אותו. זו יצירה שמזכירה שוואן גוך נוכח בתרבות שלנו לא רק כי הוא צייר את מה שראה, אלא כי הוא צייר את מה שהרגיש באמת. הסרט זכה להצלחה מסחרית בלתי צפויה. הוא הוצג ביותר מ־250 מקומות בארצות הברית לבדה והרוויח מעל 6.5 מיליון דולר בשוק האמריקאי. הוא זכה בפרס האנימציה הטובה ביותר מהאקדמיה האירופית לקולנוע, והיה מועמד לגלובוס הזהב, לאוסקר ול־BAFTA.
תופעת התערוכות האימרסיביות
בשנים האחרונות התפשטה ברחבי העולם תופעה חדשה: מופעים חזותיים סוחפים שנערכים לרוב בחללים ייעודיים. אלה אינן תערוכות במובן הקלאסי אלא חוויות רב-חושיות המשלבות וידאו, קול ותאורה. חללים שלמים בערים מרכזיות בעולם מוקדשים לתערוכות כאלה ועבודותיו של ואן גוך הן מהפופולריות ביותר בהן. לפחות שתי חברות: Van Gogh: The Immersive Experience ו־The Original Immersive van Gogh Exhibit, מציגות חוויות כאלה, שבהן הציורים מוקרנים על כל המשטחים בחלל – קירות, רצפות, תקרות – ומאפשרים לקהל לשקוע אל תוך עולמו היצירתי של האמן.
הנחלה הציבורית: נגישות וניצול
המרכזיות המתמשכת של ואן גוך נובעת בין השאר מכך שעבודתו היא נחלת הציבור. כיוון שהוא מת בשנת 1890 כל יצירותיו זמינות לשימוש ללא הגבלה וללא צורך בהרשאה או בתשלום. עובדת זו מאפשרת לוואן גוך להיות נוכח בכל מקום: חולצות, ספלים, תיקים, מסכות שינה, תכשיטים וצעצועים. מוזיאון ואן גוך באמסטרדם מפעיל חנות מקוונת רשמית עם מאות פריטים, ״יוניקלו״ הציעה קולקציית חולצות עם פרשנויות מודרניות ליצירותיו, ואפילו ״פוקימון״ שיתפו פעולה עם מוזיאון ואן גוך בשנת 2023 בפרויקט עם קולקציה מוגבלת שאזלה בפחות מיממה.
יש, כמובן, גם צדדים בעייתיים. הקלות שבה ניתן להשתמש בדמותו וביצירותיו הובילה למסחור מסיבי. האם ואן גוך עצמו היה מרוצה מכך שדימויו מופיע על גרביים ומטריות? קשה לדעת. מצד אחד, הוא חיפש נואשות הכרה ורצה שהקהל הרחב יראה את עבודתו. מצד שני, המסחור המופרז עלול לדלל את העוצמה הרגשית של יצירותיו. בפועל, למרות ההסחרה שעברו דמותו ויצירותיו, הוא עדיין שובה את ליבם של רבים ושומר על כוח ההשפעה שלו בעולם.
למה דווקא ואן גוך?
יש אמניות ואמנים הזוכים לתקופות של התעניינות ואז נשכחים, אבל ההתעניינות בוואן גוך לא שוככת. הוא ממשיך לרגש, לעורר עניין ולספק השראה. דמותו החמקמקה מצליחה להעיר משהו עמוק אצל מי שמביט בו מקרוב. יכול להיות שכל אדם מוצא בו משהו אחר: אצל אחד זו הבדידות ואצל אחר זו התקווה. אולי זה מפני שהציורים שלו, איך שלא מסתכלים עליהם, מזכירים לנו משהו בסיסי על עצמנו: השבריריות שלנו, אבל גם היכולת לחזור ולמצוא בעצמנו כוח.
ואן גוך ממשיך לרתק אותנו מארבע סיבות עיקריות. ראשית, הציורים שלו מביעים אותנטיות רגשית. הוא לא צייר כדי לרצות מבקרים אלא כדי לשרוד. הנכונות שלו להראות רגש ללא התנצלות הפכה אותו לגיבור של יוצרים המשתמשים בעבודתם כצורה של שחרור רגשי. הציטוט המפורסם שלו, ״שמתי את הלב והנשמה שלי בעבודתי, ואיבדתי את השכל שלי בתהליך״, מדבר לכל מי שהקריב נוחות למען יצירה. שנית, השפה החזותית שלו. כתב היד של ואן גוך – מכחולים נועזים, שמיים מסתחררים, כוכבים זוהרים ותנועה אקספרסיבית – הוא בלתי נשכח. בעידן של העמסת מידע בכלל ומידע חזותי בפרט, הסגנון הייחודי שלו בולט ומזוהה מיד.
הסיבה השלישית היא הסיפור שלו. חייו של ואן גוך מלאים מאבקים, דחיות, חוסן והצלחה מאוחרת (מדי). הוא יצר מעל אלפיים יצירות אמנות, אך בחייו מכר יצירה אחת. הוא היה מתמודד נפש ולפי התיאוריה הרווחת נטל את חייו. סיפורו נוגע באנשים ומזכיר שגאונות לא תמיד מוכרת בזמן אמת. הוא מלמד שסבל יכול להוביל ליצירה, אך אינו תנאי ליצירה. הסיבה האחרונה ואולי החשובה מכולן היא האוניברסליות של יצירותיו. ציוריו של ואן גוך נשענים על פרטים מהמציאות הקרובה שלו: שמי הלילה, כוכבים, שדות, בתים ואנשים, כולם הפכו למוטיבים שהוא טיפח והעמיק בהם. הוא הפך את היום־יומי ליוצא דופן דרך צבע ואור. הוא לא צייר את מה שראה אלא את מה שהרגיש, ולכן האמנות שלו מדברת למעמקיה של החוויה האנושית.
ואן גוך היום
ואן גוך רצה יותר מכל דבר אחר לראות את עבודתו משפיעה על אנשים, להרגיש שהתרומה שלו לעולם נראית ומוערכת. הוא לא זכה לזה בחייו, וזו הטרגדיה האמיתית. היום, 135 שנה אחרי מותו, הציורים שלו מספקים השראה למעצבי אופנה, לבמאי קולנוע, ליוצרי תוכן דיגיטלי ולאמנים מכל התחומים. מסתבר שהם אפילו מורידים את רמות הקורטיזול שלנו והתבוננות בהם יכולה לשפר את מצב הרוח. לכן, לפני סיום, אני מצרפת סרטון עם כל היצירות שלו.
בכל מפגש עם הציורים של ואן גוך נוצר קשר אינטימי שחוצה דורות וזמנים, מעין חיבור של נפש בנפש. יש משהו כמעט פרדוקסלי בכך שדווקא מתוך מצוקה ובדידות עמוקה, הוא הצליח ליצור יצירות שמעניקות היום נחמה והשראה לאנשים שמעולם לא פגש. התבוננות ב״ליל כוכבים״, ב״חמניות״ או ב״דיוקן עצמי עם אוזן חבושה״, מאפשרת להרגיש דרך הצבעים המרהיבים תשוקה, כאב ותקווה, ומבססת את האמונה בדבר האפשרות למצוא יופי במקום שבו נדמה שאינו.
ואולי זה הסוד, ואן גוך ממשיך להציע רגע של שקט, ללא הצהרות גדולות, לכל מי שמבקשים למצוא שלווה בתוך הסערה. זו הסיבה שהוא לא מרפה מאיתנו, וזו הסיבה שיישאר איתנו עוד שנים רבות.
