מהגרעין לסטודיו: סיפור ישראלי של צמיחה מתוך כאב

הסיפור של בן לם הוא סיפור ישראלי מובהק. זהו סיפור של צמיחה ויצירה מתוך מלחמה וכאב. לם נולד ב-1940 כבן-ציון אלתרמן להורים עולים מאוקראינה ומפולין שהגיעו ארצה בתחילת שנות ה-30, גדל בירושלים ומעולם לא תכנן להיות צלם. אפילו מצלמה לא הייתה לו. כנער הצטרף לגרעין נח"ל בקיבוץ יד מרדכי, עבד בחזיריה של הקיבוץ, וחלם לחיות חיים פשוטים של חבר קיבוץ.​​

אבל הגורל תכנן אחרת. יום אחד לפני השחרור, באימון גדודי עם אש חיה, נפצע לם מפגז מרגמה. "עם כף יד קרועה ושתי אצבעות שנעלמו להן בשמיים, ביליתי את שנתי הראשונה בבית חולים כאזרח מן השורה", הוא מספר בנאומו. הפציעה שינתה את כל מהלך חייו: כששוחרר, התחיל לחשוב על במה יעבוד כשהוא נכה. חברה טובה סיפרה שהיא נוסעת ללונדון ללמוד צילום בפוליטכניק של לונדון, ובגלל שהיה חובב סרטים מושבע, הוא חשב שזה רעיון לא רע, ותירוץ מעולה ללמוד בארץ זרה.​​

לם התקבל לבית הספר הזה, מהמוסדות היוקרתיים ביותר ללימודי צילום בבריטניה, ולפני שנסע התחתן עם אהובת נעוריו, אסתי, שהסכימה לצאת איתו למסע לא ידוע. "היינו שנינו ילדים עם מזוודה גדולה וחלומות גדולים יותר", הוא אומר. בתום שלוש שנות לימודים סיים לם בהצטיינות יתרה, וגם זכה בגביע הנודד של התאחדות הצלמים הבריטים FIBP של אותה שנה. הצלם הישראלי הצעיר, עם המוגבלות הפיזית שלו, התחרה והצטיין מול מיטב הצלמים הבריטיים.

חזרה לישראל: המצאת צילום האופנה הישראלי

כשחזר לישראל ב-1967, עם תעודה מכובדת מאוד, לם החליט לקצר את שמו מ"בן-ציון אלתרמן" ל"בן לם", לאחר שנאמר לו כי שמו אינו מסחרי מספיק עבור צלם אופנה. והתחיל לעבוד כצלם אופנה, מקצוע חלוצי שכמעט ולא היה מוכר אז בישראל.​​

הקריירה של לם היא שיעור בהיסטוריה של הצילום ובהיסטוריה של עולם האופנה הישראלי. הוא עבר מצילום במצלמות עץ ישנות עם פילם בגודל חמישה על ארבע אינץ', לצילום שחור-לבן של פילם, והדפסות ופיתוח במעבדה; משם עבר לצילומי צבע, כשבהתחלה הפיתוח נעשה במעבדות מיוחדות. אחרי זה העולם עבר מהפכה נוספת עם הצילום הדיגיטלי, והוא איתו. "במבט לאחור אני חושב שהאיכויות שונות והאתגרים אחרים, אבל החוויה נשארה אדירה: הרגשתי כמו במעבדת מחקר", הוא אומר.​​

הקריירה של לם החלה בזמן של שינוי מהיר בזירה המקומית, מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שלאחריה (1969-1970). בתקופה זו, פעלו בישראל צלמים כמו פיטר הרצוג, מולה עשת, סמי בן גד ואחרים, אך לם הצליח להתבלט בזכות הסגנון החדשני שלו. הצלחתו לאורך השנים נבעה מהגישה הייחודית שעיצב, סגנון שמשלב דיוק צורני עם רגש ואלגנטיות, והפך אותו לבחירה המועדפת של מיטב המעצבים, המגזינים והמותגים.​

הסגנון הייחודי: יצירתיות מתוך מגבלה

תוצאות הפציעה של לם היו ממריץ להתפתחות ולמחשבה שהוא יכול, למרות הכל, לעסוק בצילום. אך הן גם עיצבו את הסגנון הייחודי שלו. בגלל הקושי לתפעל מצלמות שונות, המצלמה תמיד הייתה על חצובה, חסרת תנועה, והתנועה הייתה של הדוגמניות עד שהשיג פריים מדוייק. הוא ידע מראש מה הוא רוצה ואיך לצלם, והתכנון המוקדם והדקדקני היה תמיד עיקרון יסוד. הרבה לפני הפוטושופ.​​

"ניסיתי דברים לא קונבנציונליים, השתדלתי לא לחזור על אותו דבר שוב, ולחפש תמיד רעיון מקורי, לא כזה שמועתק ממגזין מחו״ל אלא המצאה פרטית שלי", הוא מספר. הוא קיבל השראה עצומה מן הקולנוע שאותו אהב, מהקומפוזיציה, מהתאורה ומהסיפור.

שנים של יצירה: מירחונים, מעצבים, ודוגמניות אייקוניות

הקריירה של לם נשזרה עם עולם האופנה הישראלי שהתפתח וגדל במקביל. מהשקת ירחונים כמו "את", "מוניטין", "עולם האישה" ואחרים שלצערו, חלקם כבר אינם איתנו, צילם במשך עשרות שנים. לם היה צלם הבית של מגזין "את" וצילם גם למדורי האופנה בעיתונות היומית והשבועית כמו "גלריה" ומוסף הארץ, "סגנון" במעריב ומדורי האופנה של ״לאישה״ וידיעות אחרונות.​​

לם צילם לבתי אופנה רבים, ובראשם קטלוגים של גוטקס עבור חברת ו.טורונובסקי, עבודה שנמשכה כשני עשורים והפכה לאייקונית בתעשייה, למותגים כמו "דיווה", ולמעצבים ומעצבות מוכשרות כדוגמת דורין פרנקפורט, פיני לייטרסדורף, ותמר יובל ג'ונס ז"ל. הוא עבד עם דוגמניות צמרת, כמו אל מקפרסון, ועם דוגמניות מקומיות רבות, ובראשן תמי בן עמי ז"ל, קיטי ממון, עדית קמחי, שמרית אור ועדיה מאירצ'ק.​​

תמי בן-עמי היתה הדוגמנית האהובה על לאה גוטליב, והעבודה המשותפת שלה עם בן לם קיבעה את מעמדה כאחת המדוגמניות האיקוניות של ישראל באותם ימים. המראה הייחודי שלה חרג מאידיאל היופי של עולם הדוגמנות, והחל משנת 1980 נבחרה בן־עמי לדוגמנית הבית הראשונה של גוטקס ובמהרה הפכה למזוהה עם קמפיינים לבגדי ים, הודות לצילומים של לם. בשנת 1983 הוא צילם את בן-עמי בבגד ים אוברול מבריק בהדפס נחשי. התמונה הפכה לשער במגזין לאישה ובהמשך נבחרה לשער האהוב בכל הזמנים. לם נידב ברוחב לב צילומים רבים שלו לתערוכה ״גיבורות״ בחלק שהוקדש ללאה גוטליב וגוטקס. 

כשהציג תערוכה של עבודותיו ב-2017 במוזיאון הרצליה לאמנות, כתבה אז האוצרת סופיה דקל כספי: "בכל תצלומיו מוענק תפקיד חשוב למקום, לתאורה ולקומפוזיציה, לא פעם על חשבון מראהו של הבגד המצולם, צבעו וחומריותו. רצף העבודה הממושך של לם מאפשר לעקוב אחרי ההתפתחות התפיסה החזותית במדינה, על היבטיה האסתטיים, החברתיים, הכלכליים והגיאו-פוליטיים. בתוך כך, תצלומיו מזמנים קריאה חדשה בכל אלה, בהובילם אותנו ל"תופעת הזיכרון ויכולותיו", כדברי ג'ון ברג'ר, ולבחינת ההקשר שבו אנו בוחנים אותם."

ניסויים טכנולוגיים וחדשנות ויזואלית

אחד ההיבטים המרתקים בעבודתו של לם היה הנכונות שלו לנסות טכנולוגיות חדשות ולשבור גבולות. בשנות ה-70, למשל, ניסה פילם אינפרה-אדום של חברת קודאק, שלא נמכר אז בישראל וקיבל מחבר שהיה נוסע לחו"ל. הפילם הזה קלט את חום הגוף במקום את האור, מה שיצר שינויי צבע מיוחדים: הירוק הפך לסגול, הכחול הפך לאדום, וגוון העור הפך לצבע ברונזה. זה נתן לו רעיון לצלם הפקת בגדי ים, שבה הגוף האנושי הופך לפסל ברונזה.​

באותה תקופה עשה ניסיונות בפילטרים מרככים, כי אהב מאוד את האפקט הצילומי שנוצר. "זה נראה כמו ציור", הוא אומר על אחד הצילומים שבו מופיעות מעצבת האופנה תמרה יובל ג'ונס, הפזמונאית שמרית אור והדוגמנית והציירת עדית קמחי.​

בשנות ה-70 הצטרף גם למשלחת של משרד התיירות של קניה, יחד עם דבורה לוין ז"ל, שהייתה עורכת האופנה של מגזין "את", והדוגמנית קיטי ממון. הם הצטרפו לבני שבט המסאי בשמורה שבדרום מערב קניה, וצילמו כתבת אופנה בסגנון שלא נראה עד אז.​

תעשיית האופנה וגם צילום האופנה עברו מהפכה בשנים שעבד לם. מעולם שבו אין כמעט דוגמניות, מאפרות, מעצבי שיער, סטייליסטים וסטייליסטיות וארט דיירקטורים, לעולם חדש של כישרון וידע שלא היה קיים אז. "פעם היינו מעטים, ולאט לאט נוספו עוד ועוד אנשים לפאזל הזה שנקרא צילום אופנה מקצועי", הוא אומר.​​

הכרה

ב-2017 זכה לם לכבוד שמקבלים מעטים מצלמי האופנה בישראל: תערוכת יחיד מעבודותיו במוזיאון הרצליה לאמנות, הישג אישי עבורו, אך גם "תעודת עניות לזירת התרבות הישראלית שעדיין ממעטת להציב תערוכות אופנה במוזיאונים". התערוכה, שנקראה "אופנה במערכת", הציגה את העבודות שיצר עבור העיתונות המודפסת בארץ במהלך שלושה עשורים.​

מסר לעתיד: יצירה לאחר מלחמה

כשקיבל את פרס מפעל החיים ב-2025, לם חזר למסר המרכזי של חייו, מסר של תקווה וצמיחה. "הסיפור שלי הוא סיפור ישראלי, סיפור של צמיחה ויצירה מתוך כאב ומלחמה", הוא אמר בנאומו. "אני חושב שמהסיפור שלי אפשר גם להסתכל קדימה. אחרי שנים קשות ואחרי מלחמה אנחנו צריכים לפקוח עיניים, לחשוב על העתיד, לתכנן, להיות יצירתיים ולצמוח. מגיע לנו לשגשג, לפרוח ולהרבות עוד הרבה יופי בישראל, ובעולם".​​

הבחירה בלם שמה זרקור על צילום האופנה בישראל, תחום שבשנים האחרונות נדחק הצידה בעקבות מעבר לצילום בטלפונים ניידים ותפיסה אסתטית נגישה יותר של צלמים צעירים. אך דווקא עכשיו, כשהעולם עובר לדיגיטציה מוחלטת ולשפע של דימויים בכל מקום, הצילום של לם הוא אוצר תרבותי לאומי.​

בן לם, שנשוי לאסתי כבר 60 שנה, לא תולה צילומים שצילם על קירות ביתו. את אלה הוא מסדר בקפדנות בערימות, בארכיון ביתי שאילתר. הוא יודע מה הוא שווה, גם אם הזמן לא תמיד העניק לו את ההכרה הראויה. אבל עכשיו, עם פרס מפעל החיים, הדור הצעיר מקבל הזדמנות להכיר את האיש שהמציא את השפה החזותית של האופנה הישראלין ולהבין שיופי אמיתי נוצר מתוך דיוק, תכנון, ויצירתיות שלא מפחדת מאתגרים.