כחול הוא צבע שמלווה את התרבות וההיסטוריה האנושית לאורך אלפי שנים, והוא נושא בתוכו משמעות עמוקה ורב-גונית. היחס לצבע הכחול היה מקושר, כמו צבעים רבים אחרים, לתרבות, דת, לשון ושפה, מגדר, רגש ועוד. אבל בגלל נדירותו, הפקתו באירופה התפצלה לשני אפיקים עיקריים: לצורכי אמנות ולצביעת בדים. 

הכחול העתיק: מפרעונים לאצולה

ההיסטוריה של הצבע הכחול היא סיפור מרתק, שמעיד על היחס המשתנה שלו לאורך השנים. ליוונים ולרומאים לא הייתה מילה לצבע הכחול. עבור הומרוס, הים היה "אדום יין". ואילו בתיאורי הקשת בענן ביוון העתיקה וברומא הושמט הכחול לחלוטין. כחול היה קשור לקלטים (קלטים, שבטים שישבו במערב אירופה מתקופת הברזל ועד תקופת האימפריה הרומית ולאחריה וכונו על ידי הרומאים והיוונים ״ברברים״) שכביכול צבעו את גופם כחול לקרב, ואילו נשים עם עיניים כחולות נחשבו באותה התקופה כבעלות מוסר רופף.  

אבל למרות שלצבע לא היה שם, הוא עדיין היה קיים. למעשה, זה היה אחד ממספר הצבעים ששימשו לצביעת בגדים, כפי שניתן לראות בטוניקה של אישה זו ממדליון דקורטיבי שצויר על בית בפומפיי.

ציור קיר של גבר ואישה, בין 20 לפנה"ס-20 לספירה, פומפיי.

המצרים כל כך אהבו את האבנים היקרות lapis lazuli (ספיר מקראית) וטורקיז שהם המציאו את הפיגמנט הכחול הסינתטי הראשון על מנת להעתיק את צבעם הייחודי במחיר סביר. הוא כונה 

״כחול מצרי", והוא נוצר על ידי ערבוב של סיליקה, סיד, נחושת ואלקלי, (תרכובות כימיות) והשתמשו בו על אבן, עץ, טיח, פפירוס וקנבס. חפצי הנוי הרבים שהיה בהם כחול שרדו עד היום, והם מעידים על נוכחותו של כחול בחיים המצריים.

קנקן חרס מצויר מהשושלת ה־18 (המאה ה־14 לפנה״ס) שנמצא בעמרנה, מצרים.

כחול מלכותי

באירופה המודרנית המוקדמת, צבע טקסטיל כחול נוצר מצמח woad שמקורו בים התיכון. במהלך ימי הביניים, גידול העץ באנגליה, צרפת וגרמניה סייע לעיירות ואזורים רבים להתעשר ממנו בצורה יוצאת דופן. עם זאת, מכיוון שהצבע היה יקר לייצור ולא יציב, הוא שימש את העשירים ונקשר לאצולה. מעמד הפועלים לבש חום וירוק ואילו המלכים לבשו כחול. 

כחול לא היה רק צבע טקסטיל יקר, הוא גם היה פיגמנט יקר במיוחד עבור ציירים. בגלל עלותו, הוא שימש רק לנושאים החשובים ביותר.בתקופת הרנסנס, אף אחד לא היה חשוב יותר ממריה הבתולה. מכיוון שכמעט תמיד היא נצבעה בלבוש כחול, הצבע הפך לשם נרדף לטוהר, ענווה ולאלוהיות.

ציירים נאלצו לטחון את האבן היקרה לפיס לזולי כדי ליצור אולטרה-מרין, אותו פיגמנט כחול עמוק שהוא סימן ההיכר של ציורי רנסנס רבים. השם בא מהלטינית ultramarinus, שפירושה "מעבר לים", מכיוון שהאבנים יובאו ממכרות באפגניסטן על ידי סוחרים איטלקיים במאה ה-14 וה-15. 

אולטרה-מרין היה כל כך יקר שכמה ציורים מעולם לא הסתיימו כי הציירים לא עמדו במחירו היקר של הפיגמנט. אפילו מיכלאנג'לו לא יכול היה להרשות לעצמו אותו, ורפאל השתמש בו רק למעיל עליון. לעומתם, טיציאן היה מפורסם בשימוש המפואר שלו באולטרה-מרין, כפי שניתן לראות בציור הזה של בכחוס ואריאדנה עם מרחב השמים הכחול העצום שלו.

המדונה עם הספר, סנדרו בוטיצ׳לי, 1480, פירנצה. בכחוס ואריאדנה, טיציאן, 1520–1523, ונציה.

האינדיגו  

איך הפך הג׳ינס מבגד פועלים  לשליט הבלתי מעורער של האופנה, גם המוזיאונים? למה הג׳ינס כמעט תמיד כחול?

אמנם הצבע הכחול היה יקר לשימוש בציורים ובפורצלן, אבל היה הרבה יותר זול לצביעצ בגדים. עם הזמן, בד כחול הפך כל כך נפוץ באירופה, עד שלבשו אותו גברים ונשים מכל המעמדות החברתיים. אבל הגעתו של צבע כחול חדש בשם 'אינדיגו' הסעירה את סחר הטקסטיל האירופי במאה ה-16.

האינדיגו הוא פיגמנט צביעה עמיד מאוד, שמשמש לצביעות כחולות ועמוקות, והוא משמש היום בעיקר לצביעת טקסטיל ולהדפסה. היסטורית, התהליך של ההפקה של הפיגמנט היה מורכב כל כך, שהוא הפך למוצר נחשק ויוקרתי בתקופות שונות והיה מבוקש ממש כמו זהב - קראו לו ״הזהב הכחול״. את הפיגמנט אפשר היה להפיק מכמה מקורות שונים בטבע. אבל המקור החשוב ביותר לסיפור שלנו הוא האינדיגופרה (בעברית "ניל הצבעים“) - צמח שהפך לבסיס של תעשייה גלובלית אדירה שהשפיעה על ההיסטוריה החברתית, ומאוחר יותר בצורה דרמטית גם על העבדות. 

מקור הצמח הזה הוא בארצות הטרופיות, והוא היה בעיקר נפוץ מאוד בהודו, ולכן האינדיגו קרוי על שם הודו (אינדיגו = אינדיה). שם ובמקומות אחרים, צביעת אינדיגו היא אחת הצביעות העתיקות בהיסטוריה. בפרו, למשל, נמצאו טקסטילים שנצבעו באינדיגו כבר לפני 6000 שנה. גם הקבר של תות ענח' אמון היה מלא בבדים ובגדים בצביעת אינדיגו, והוא הופיע בהרבה סרקופגים אחרים. מעניין שהאינדיגו אומץ גם ביפן אחרי המאה ה-10, והוא יככב שם שוב במאה ה-20. 

ההפקה של האינדיגו הייתה עבודה קשה ומפרכת: אחרי שקוצרים את הצמח משרים אותו במיכלי מים ענקיים למשך 24 שעות, שם העלים נספגים במים ומתחילים לתסוס. כשהמים מתחמצנים, הם הופכים לכחולים, וכעבור 24 שעות, האינדיגו מתחיל להצטבר בתחתית. כעבור לילה אוספים את המשחה הזו, ומסננים דרך בד מאוד עדין. צריך לזכור שהתהליך של הפקת האינדיגו מצטלם אולי מאוד יפה, אבל הייצור שלו יוצר סרחון מטורף, שדומה לריח של גופה נרקבת, כך סיפרו לי אנשים שחוו את התהליך. ברגע שהמשחה מוכנה, הופכים אותה למטיל אינדיגו שאפשר לסחור בו. 

לאורך ההיסטוריה, במיוחד באסיה ובצפון אפריקה, צובעי הבדים באינדיגו היו לרוב יהודים. צביעת בדים נחשבה עבודה נחותה מאוד כי היא הכתימה את הידיים והסריחה מאוד. מאוחר יותר, בימי הביניים, היהודים הופכים להיות מאסטרים של טכניקות ומלאכות יד שמגיעות מהעת העתיקה. הם מצליחים ליצור יחסי מסחר מצויינים ברחבי העולם והופכים מפועלים לסוחרים משגשגים. האינדיגו נודד עם הסוחרים היהודים מהודו למצרים, ממצרים לטוניס, מטוניס אל איטליה, ומשם לספרד - הפתח למערב.

הביקוש לאינדיגו הרקיע שחקים, והוא היה מנוע צמיחה אדיר בהתחלה בהודו ומאוחר יותר באמריקה. לפי המחקרים, בתחילת המאה ה-18 הרווחים מהאינדיגו באמריקה היו יותר גבוהים מאלה של הסוכר והכותנה. בזמן המהפכה האמריקאית, באמצע המאה ה-18, הדולר היה כל כך חלש עד שהשתמשו במטילי אינדיגו במקום בכסף. 

אז איך הפך כחול לצבע של בנים ולסמל של מעמד הפועלים?

עד המאה ה-16 הצבע ששימש לצביעת בדים בכחול הופק באירופה מצמח דו-שנתי בשם woad. הפקת הצבע מעלי הצמח הייתה מפרכת והניבה חומר שנקרא בצרפתית פסטל. כפי שהזכרתי, הוא גם היה לא יציב, לא החזיק הרבה זמן, ויצא לעיתים דהוי. אבל בסוף המאה ה-16, השתנה מעמדו של הצבע הכחול שוב. גם הפעם זה קרה בעקבות תהפוכות דתיות, כפי שכבר קרה בימי הביניים, אך נלוו לכך גם פריצות דרך טכנולוגיות בתחום צבעי הבדים הכחולים.

ב- 1517 קידם הכומר הסקסוני מרטין לותר את התנועה הפרוטסטנטית בחלקים רחבים של צפון אירופה. אחת התוצאות של השינוי התרבותי והדתי הדרמטי הזה קשורה לגבריות, אבל גם לאופנה. אבל איך זה קשור לכחול?

התפיסה הפרוטסטנטית אומרת שגורלו של אדם נגזר מראש, ובחייו על האדם להתאמץ ולעבוד כדי כדי לשפר את מעמדו לפני מותו כשעושר מעיד על הליכה לגן עדן, ועוני לגהינום. הרעיון הזה הביא לתפיסה כלכלית חדשה שהתפתחה בהמשך לתפיסה הקפיטליסטית.

האמונה החדשה דרשה מגברים לעסוק בהצלחה כלכלית ושינתה את תפיסת הגבריות. מעתה נדרש הגבר להיות אדם יצרני, המשקיע את משאביו בהשכלה, בעבודה ובעסקים. השינוי הזה בגישה התבטא גם בייצוג של הגבריות. האופנה הגברית הפכה פשוטה יותר, והשימוש בצבעים הצטמצם מאוד. פלטת הצבעים הפרוטסטנטית סבבה בעיקר סביב לבן וגוונים כהים, ובכללם כחול. 

בדיוק באותה התקופה הגיע לאירופה צבע האינדיגו. הוא היה מרוכז יותר ויצר כחול עשיר ויציב יותר.  מחשש לכלכלת הטקסטיל הלאומית, ממשלות צרפת, גרמניה ובריטניה ניסו בהתחלה לחסום את יבוא האינדיגו במאות ה-16 וה-17, אבל המצור היה לשווא ואינדיגו הצליח להסתנן פנימה.

בצרפת, צמצום האופנה הגברית נתקל בהתנגדות עזה: המלך לואי ה-14 ראה באופנה מינוף כלכלי של צרפת, ובשנים בה שלט, צרפת עברה מהפכה מסחרית ותרבותית שמיצבה אותה כמעצמה האירופית הבולטת ביותר בתקופתה ולמקור הסמכות של סגנון וטעם בכל התחומים, ובכלל זה האופנה, שם התפתחה תעשיית טקסטיל והלבשה משגשגת.

אופנת הגברים הצרפתית נותרה צבעונית ומקושטת למרות צמיחת הפרוטסטנטיות. לאט לאט רוסיה, איטליה וספרד הקתוליות בדרום אימצו את האופנה הצרפתית המסוגננת,

ובתחילת המאה ה-18 שאר מדינות אירופה אימצו אופנה גברית שנעשתה פשוטה יותר ויותר, עד שהאופנה הגברית הגיעה לקיבעון ולמעשה במאה ה-19.

​​בד בבד התפתחו נורמות מגדריות חדשות. לנשים היה חופש צבעוני בלבושן, בעוד הגברים לבשו בגדים כהים ואחידים.  

הגילוי של ה״הכחול הפרוסי״,שנחשב לפיגמנט הסינתטי הראשון בעולם, ב-1704 על ידי הצייר ויוצר הצבעים הברלינאי יוהן יקוב דיזבך שינה את כללי המשחק.  עד מהרה התפתחה תעשייה גדולה של צביעת בדים בכחול פרוסי, שפעלה במקביל לתעשיית האינדיגו. בעקבות כל אלה, גברים הרבו ללבוש כחול במאה ה-18.

עלייתו המטאורית של הכחול באופנת הגברים נמשכה גם במאה ה-19. תרמו לכך גם חידושים טכנולוגיים שאפשרו להפיק חומרי צבע כחולים לבדים באופן סינתטי שהפכו אותו לעוד יותר נפוץ. 

בגלל שהיה יחסית פשוט לייצור במאה ה-19, תפס הכחול את מקומו גם כצבע הייצוגי של מוסדות השלטון, וכמעט בכל רחבי אירופה אימצו אותו לייצור מדי צבא, משטרה, עובדי רכבות ושומרי יערות. כך הפך הכחול, ובמיוחד הגוונים הכהים שלו, לצבע שמזוהה עד היום עם סמכות וגבריות. הייצור הזול ועמידותו של הצבע הכחול הפכו אותו למועדף על פועלים ועובדי כפיים, ומכאן נולד הכינוי "עובדי הצווארון הכחול", המתייחס אל מעמד הפועלים, בעוד שגברים שעובדים במקצועות חופשיים נקראים ״עובדי הצווארון לבן״.

אינדיגו וג'ינס 

למרות המיתוס, לוי שטראוס לא המציא את הג׳ינס כמו שנהוג לחשוב, אבל הוא כן המציא את הג׳ינס כמו שאנחנו מכירים אותו היום .והוא למעשה ייצר את הבסיס לרוב מה שאנחנו יודעים היום על שיווק, מיתוג, ופיתוח מוצר. 

לוי שטראוס היה יהודי שהיגר מבוואריה בגרמניה והגיע לאמריקה בתחילת המאה ה-19. בתקופת הבהלה לזהב הוא עובר לסן פרנסיסקו, רוצה להרחיב את העסק המשפחתי של מה שנקרא מוצרים יבשים (סוכר, טבק). באותה תקופה מגיעים אלפי כורים ופועלים לאיזור, בעיקר לעבודות כמו כריית פחם.

מהר מאוד הוא שם לב לתסכול של הפועלים, במיוחד אלה שעובדים במכרות, חוטבי העצים ורועי הצאן. העבודה שלהם היתה כל כך אינטנסיבית מבחינה פיזית, שהמכנסיים שלהם היו מתפוררים תוך ימים. בהתחלה הוא תופר מכנסיים מבד דנים, ואותם הוא מכר בסיטונאות.

אבל למה דווקא דנים? ומה זה דנים בעצם?

בד דנים או ג׳ינס הוא בד ארוג באריגה אלכסונית שנקראת טוויל, והוא עשוי בדרך כלל, מסיבי כותנה. סוג האריגה הזה עושה אותו מאוד חזק, ובגלל העמידות שלו,  דנים הפך לבחירה המושלמת לבגדי עבודה, בעיקר לעובדים ולכורים שהיו צריכים להתכופף ולעבוד על הברכיים.

האגדה מספרת שדנים קרוי על שם העיר נים בצרפת אבל החוקרים היום טוענים שרוב הסיכויים שהוא הגיע דווקא מאנגליה במאה ה-16, והם פשוט נתנו לו שם ״צרפתי״ שישמע יותר נחשק עבור הסוחרים. באותו האופן, השם ״ג׳ינס״ הגיע ככל הנראה מהמילה הצרפתית לעיר גנואה שבאיטליה, שממנה הגיע בד דומה לדנים.

ומה הקשר לאינדיגו? האינדיגו הטבעי היה מאוד עמיד וחזק, והיה לו קל לחדור במהירות לסיבי הבד. זו הסיבה שהאינדיגו הפך לצבע המועדף לצביעה של ג׳ינס. ובגלל שאלה היו מכנסי עבודה, הצבע העלה את ערך המכנסיים, ואנשים ידעו שהוא עמיד יותר. 

בחזרה ללוי שטראוס: אחרי תקופה שהוא מוכר מכנסי ג׳ינס כסיטונאי, הוא מקבל מכתב שעתיד לשנות את מסלול חייו.   מי שכותב לו היה  ג׳יייקוב דיוויס, מהגר יהודי, חייט מוכשר ומבריק, שהסתבך בהשקעה לא מוצלחת בפחם והפסיד את כל כספו.

במהלך העבודה שלו כחייט גילה דיוויס שׁמכנסי הג׳ינס מתפרקים, בעיקר באיזור הכיסים. הוא חושב על המצאה מדהימה: לחזק את קווי התפרים באמצעות מסמרים מנחושת שיחברו טוב יותר את הכיסים למקום. אחרי שהוא יוצר כמה זוגות כאלה וזוכה להתלהבות מלקוחות, הוא מבין את הפוטנציאל האדיר של ההמצאה שלו - אבל אין לו מספיק כסף כדי לשלם את עמלת הרישום לפטנט. לכן הוא כותב ללוי שטראוס ומציע לו שותפות. היתר, כמו שאומרים, היסטוריה. 

ב-1873 הם מציגים את הג׳ינס הראשון עם מסמרי המתכת  והתפרים הצהובים הכפולים המפורסמים שאנחנו מכירים היום, שנועדו גם לחזק את התפרים אבל גם להדגיש את האיכויות של המוצר. הג׳ינס המחוזק במסמרים של ליוויס איפשר גם המיתוג של הג׳ינס כמוצר עמיד, והחברה רשמה פטנט שמגן על השימוש במסמרי המתכת. במשך קרוב ל-20 שנה ליוויס היתה החברה היחידה שמותר היה לה להשתמש במסמרי מתכת בבגדים, מה שאפשר לה למצב את עצמה לפני כולם. מה שמדהים הוא שאם נסתכל על הג׳ינס מאותה תקופה נגלה שהגזרה בעצם לא השתנתה כמעט.

כפי שציינתי, בסוף המאה ה-19 מדען גרמני מצליח ליצור תחליף סינטתי לאינדיגו הטבעי, צבע שניתן לייצר בקלות, במהירות, ומאוד בזול. המכירות של האינדיגו הטבעי צונחות, והייצור ההמוני של האינדיגו הסינטטי צומח ומתפתח לממדי ענק - מה שהופך את הג׳ינס הכחול למוצר המוני ומבוקש מאי פעם.

כחול ומגדר

כחול הוא צבע שמהלך על קו דק של מגדר ותפיסות חברתיות. בימינו, כחול מזוהה עם בנים וגבריות, כפי שוורוד מסמל בנות ונשיות. אך האם תמיד היה כך? ההיסטוריה מגלה סיפור מורכב יותר, שבו כחול היה צבע המשותף לשני המגדרים.

לאורך השנים, התפתחות הצבע הכחול בתעשיית הטקסטיל חוללה מהפכה במשמעות של בגדים כחולים. הצבע הפך לסמל של גבריות ולבחירה המועדפת באופנת הגברים. אך זוהי תפנית מפתיעה בסיפור ארוך יותר.

מה שנראה לנו היום כחלוקה טבעית - ורוד לבנות, כחול לבנים - הוא למעשה תופעה חדשה יחסית. ההיסטוריה מספרת סיפור שונה לחלוטין. עד מלחמת העולם הראשונה, ילדים וילדות באירופה התלבשו באופן זהה. בנים לבשו שמלות, בנות לבשו כחול - והעולם לא התמוטט.

דוגמה מרתקת לכך ניתן למצוא בציורו של רנואר "מדאם ז׳ורז׳ שרפנטייה וילדיה" משנת 1878. בציור, אנו רואים את האם יושבת עם ילדיה - ובכוונה אני אומרת "ילדיה" ולא "ילדותיה", כי אחד מהילדים הלבושים בשמלה הוא למעשה בן.

מדאם ז׳ורז׳ שרפנטייה וילדיה, פייר־אוגוסט רנואר, 1878, פריז.

במאה ה-19, התפיסות היו הפוכות ממה שאנו מכירים היום. הצבע הכחול נחשב לגוון עדין ונשי, מזוהה עם הבתולה מריה, אם ישו. לעומת זאת, הצבע הוורוד נתפס כחזק ודומיננטי, מתאים יותר למזגם של בנים.

כך, הצבע הכחול מזמין אותנו להרהר לא רק על יופיו הטבעי, אלא גם על הדרך שבה אנו מייחסים משמעויות לצבעים ועל השינויים בתפיסות החברתיות לאורך הזמן. הוא מזכיר לנו שמה שנראה לנו טבעי ומובן מאליו היום, הוא למעשה תוצר של תהליכים תרבותיים מורכבים ומשתנים. הכחול, בעברו העשיר והמגוון, ממשיך לאתגר את תפיסותינו ולהזמין אותנו לחשיבה מחודשת על מגדר, צבע, ומה שביניהם.

רוצים לשמוע עוד? האזינו לפרק ״הכחול״ בפודקאסט ״הספרנים״ אליו התראיינתי.