פריז בשנות ה-20 היתה המקום שבו אמנות ואופנה הצטלבו במפגן מסנוור של מודרניות. בין האמנים, המעצבים ואנשי הבוהמה, בלטה אישה אחת ברוח הנועזת והאסתטיקה המרהיבה שלה. תמרה דה למפיקה, האמנית ילידת פולין שתיוודע לימים כ"מלכת האר-דקו", הותירה אז חותם בעולם האמנות ובעולם האופנה, והשפעתה מהדהדת לאורך השנים מאז ועד היום.

תמרה נולדה ב-16 במאי 1898 בוורשה, פולין, והחיים שלה היו סוערים כמעט כמו היצירות שציירה. היא נולדה למשפחה אמידה ונחשפה לאמנות ותרבות כבר מגיל צעיר. סבתה פינקה אותה בבגדים יוקרתיים ובטיולים לריביירה הצרפתית ולאיטליה, שם נתקלה לראשונה ביצירות המופת של הרנסאנס האיטלקי שישפיעו לימים על סגנונה האמנותי הייחודי.

חייה של תמרה קיבלו תפנית דרמטית עם פרוץ המהפכה הרוסית ב-1917. היא נישאה לתדיאוש למפיצקי, אבל בעקבות המהפכה השניים נאלצו להימלט לפריז. בעיר האורות, היא המציאה את עצמה מחדש, אימצה את השם האריסטוקרטי יותר "דה למפיקה" ושקעה בסצנת האמנות התוססת של העיר.

שנות ה-20 סימנו תקופה של חופש ושינוי חסרי תקדים לנשים בעולם המערבי, ותמרה דה למפיקה הייתה התגלמות של הרוח העצמאית החדשה הזו. היא החלה את הקריירה האמנותית שלה בלימודים אצל הצייר הקוביסטי הצרפתי אנדרה לוט, ובמהרה פיתחה סגנון משלה. פריצת הדרך שלה הגיעה ב-1925 עם התערוכה הבינלאומית לאמנות דקורטיבית ותעשייתית מודרנית, שלימים העניקה את שמה לתנועת האר-דקו.

סגנונה של למפיקה היה שילוב ייחודי של טכניקות קלאסיות ורגישויות מודרניות. היא שילבה את המונומנטליות של המנייריזם מהמאה ה-16, את התחושה המכנית של הפוטוריזם האיטלקי, ואת ההגזמה של מגזיני האופנה בני זמנה. הציורים שלה התאפיינו בקווים נועזים, צבעים עזים וצורות גיאומטריות שלכדו באופן מושלם את מהות תנועת האר-דקו.

מה שהבדיל את למפיקה הייתה יכולתה לתאר נשים כדמויות חזקות השולטות בגורלן. נושאי ציוריה היו בעיקר נשים חסונות בעלות תספורת בוב, כשהן לבושות בשמלות מפוארות הנצמדות לגופן, נוהגות במכוניות מהירות או שרועות בחושניות על רקע של גורדי שחקים. דימויים אלה הדהדו עמוקות את תפקידן המשתנה של נשים בחברה, והפכו את למפיקה לא רק לאמנית, אלא גם לאייקון תרבותי.

השפעתה של למפיקה חרגה הרבה מעבר לעולם האמנות. עבודותיה עיטרו לעתים קרובות את שערי מגזיני האופנה, וגישרו על הפער שבין אמנות יפה לאיור אופנה. ב-1929, היא הוזמנה על ידי מגזין האופנה הגרמני Die Dame ליצור שער שחגג את עצמאותן הגוברת של נשים. התוצאה הייתה הדיוקן העצמי האייקוני שלה ב"בוגאטי הירוקה", שהקפיץ אותה לתהילה בינלאומית וביסס את מעמדה כסמל לאישה המודרנית.

סגנונה האישי של למפיקה היה נועז וייחודי כמו ציוריה. היא נעה בחוגים הגבוהים ביותר של החברה הפריזאית, ובין חבריה נמנו מעצבים כמו מרסל רושה, קוקו שאנל, מדאם גרה ורוז דסקט. הקשרים האלה השפיעו על האמנות והסגנון שלה, ומעצבים רבים השאילו לה לעתים קרובות את יצירותיהם היפות ביותר כדי ללבוש בפתיחות התערוכות והאירועים שלה.

למרות האתגרים הכלכליים של השפל הגדול, הפופולריות של למפיקה המשיכה לגדול. היא ערכה תערוכת יחיד מוצלחת בגלריה קולט-וייל בפריז וקיבלה הזמנות לצייר דיוקנאות של בני מלוכה, כולל המלכה אליזבת של יוון והמלך אלפונסו ה-13 של ספרד. ב-1933 היא נסעה לשיקגו, שם הציגה לצד האמנים האמריקאים ג'ורג'יה או'קיף ווילם דה קונינג, ושאבה השראה מהנוף העירוני האמריקאי.

חייה האישיים של למפיקה עברו גם הם שינויים משמעותיים בתקופה זו. לאחר גירושיה מבעלה הראשון ב-1928, היא החלה מערכת יחסים עם הברון ראול קופנר, שאותו נישאה ב-1934 לאחר מות אשתו.

עם עליית הנאצים באירופה, למפיקה ובעלה החליטו לעזוב את פריז. בפברואר 1939 הם עברו לארצות הברית, מה שסימן את הפעם השנייה בחייה שלמפיקה הפכה לפליטה. תחילה התיישבו בהוליווד, קליפורניה, שם קיוותה למפיקה להמשיך את הקריירה המוצלחת שלה. אולם, היא נתקלה באתגרים בלתי צפויים בביתה החדש, שם נתפסה לעתים קרובות כאמנית חובבת שציירה להנאתה ולא כמקצוענית רצינית.

ב-1949, בחיפוש אחר הזדמנויות חדשות, למפיקה ובעלה עברו לניו יורק. שם, היא המשיכה לצייר, אך סגנונה השתנה ממראה האר-דקו המזוהה שלה לכיוון שהזכיר יותר את האמנים הקלאסיים. היא גם הרחיבה את עיסוקיה לעיצוב פנים, ולקחה על עצמה פרויקטים עבור לקוחות מהחברה הגבוהה.

חייה של למפיקה קיבלו תפנית נוספת ב-1961 כשבעלה נפטר מהתקף לב בעודו על אוניה בדרכו לניו יורק. מוכת אבל מהאובדן, היא מכרה את רוב רכושה ובילתה שנתיים בטיולים ברחבי העולם על אוניות תענוגות. בתקופה זו, המיקוד האמנותי שלה עבר לטבע דומם ונופים.

לאחר מסעותיה בעולם, למפיקה עברה ליוסטון, טקסס, כדי להיות קרובה יותר לבתה קיזט. בתקופה זו היא פרשה רשמית מהקריירה שלה כאמנית מקצועית והקדישה את עצמה למשפחתה. בסוף שנות ה-60 חלה התעוררות מחודשת של העניין באר-דקו, מה שהוביל לתחייה בהערכה ליצירותיה המוקדמות של למפיקה. ב-1972, רטרוספקטיבה שלה נפתחה בגלריה לוקסמבורג בפריז, זכתה לשבחי הביקורת, והציתה מחדש את העניין הציבורי בעבודתה.

בשנותיה האחרונות, למפיקה בחרה להתיישב בקוארנבקה, מקסיקו, מדינה שתמיד הייתה קרובה ללבה. היא המשיכה ליצור אמנות,  אבל ב-14 במרץ 1980, היא נפטרה במקסיקו, כשהיא משאירה אחריה מורשת שממשיכה להשפיע על האמנות והתרבות הפופולרית עד ימינו.

השפעתה של למפיקה על האופנה נמשכה גם לאחר מותה. האסתטיקה הייחודית שלה היוותה השראה למעצבים ובתי אופנה רבים לאורך השנים. ורסאצ'ה הצדיע לסגנון האר-דקו שלה במספר קולקציות, כולל בתצוגת אביב/קיץ 2021 שלהם. ראלף לורן ציין את למפיקה כהשפעה משמעותית לקולקציית סתיו/חורף 2012 שלו, שכללה הדפסים ומוטיבים בהשראת אר-דקו. קולקציית הפריווה סתיו/חורף 2022-2023 של ג'ורג'יו ארמאני שאבה השראה מעבודתה של למפיקה, והיא מדגימה את הקסם המתמשך של האסתטיקה המודרניסטית שלה.

השפעתה של למפיקה לא הוגבלה לאופנה עילית. בשנות ה-30, היא שיתפה פעולה עם רבלון בקמפיין לשפתון חדש וגישרה על הפער שבין אמנות יפה לעולם האופנה. ובהמשך חייה היו השראה לרומנים, מחזות ומחזות זמר. 

אולי אחת המעריצות המפורסמות ביותר של למפיקה היא הזמרת מדונה, שהפכה לאחת מהאספניות המפורסמות ביותר שלה מאז שנות ה-80. ההתלהבות של מדונה מלמפיקה הביאה את עבודתה של האמנית לדור חדש של מעריצים. מדונה שילבה אלמנטים מהאסתטיקה הייחודית של למפיקה במספר קליפים שלה, כולל "Express Yourself" (1989) ו-"Vogue" (1990), בהם הסילואט שלה מהדהד את הסגנון הקוביסטי והגיאומטרי של למפיקה. הקליפ ל-"Open Your Heart" נפתח בתמונות ענקיות של ציורי למפיקה "La Belle Rafaela" ו-"Andromeda", וחשף מיליוני צופים לעבודתה של האמנית.

אנקדוטה מעניינת נוספת קשורה לבושם "לוליטה למפיקה". לניחוח האייקוני, שהושק ב-1997, יש מקור מעניין המשלב ספרות, אמנות ובישום. הבושם נוצר על ידי מעצבת האופנה ז'וזיאן פיבידל, שאימצה את שם העט לוליטה למפיקה לבית האופנה שלה ב-1983. השם הוא שילוב מתוחכם של אזכורים לרומן "לוליטה" של ולדימיר נבוקוב ולציירת האר-דקו תמרה דה למפיקה.

ההשפעה של למפיקה ניכרת גם בצילום עכשווי. הצלם האגדי סטיבן מייזל שחזר את סגנונה של למפיקה כשצילם את מדונה עבור קמפיין ללואי ויטון ב-2009. באופן דומה, המוזיקאית פלורנס וולץ' צולמה על ידי קרל לגרפלד לעטיפת הסינגל שלה "Shake It Out", בסגנון שנראה כאילו היא יצאה מתוך פורטרט אר-דקו של למפיקה.

תמרה דה למפיקה היא דוגמה לאופו שבו אמנות, תרבות ודרך חיים מתכדות לכוח פורץ דרך שקורא תיגר על נורמות חברתיות ומגדיר מחדש את התפקיד של נשים. העובדה שסגנונה הנועז והבטוח - הן באמנותה והן בחייה האישיים - ממשיך להשרות השראה על יוצרים בתחומים שונים, מאופנה ויופי ועד מוזיקה ותיאטרון, ממחיש עד כמה דמויות כמוה נחוצות תמיד. גם היום.