תודה על התגובות המדהימות בעקבות הפוסט הקודם על קטקומבות קפוצ’ין, ההשראה שלי לפרויקט הגמר בשנקר.
לא מעט אנשים כתבו לי שהייתי צריכה לשים תמונות של הפרויקט שיצא, ולכן אני מעלה את הפרויקט בשלמותו, עם קצת הסברים:

הניגודיות שבין הרוח שהגיעה זמנה לעלות אל השמיים, ומנגד הגוף שרוצה להישאר על פני האדמה הנחו אותי בעיצוב הפרויקט מתוך ההבנה כי אנשי קפוצ’ין אמנם לא הובאו לקבורה אך הקבר שלהם הוא למעשה הבגדים אותם הם לובשים.

הפרויקט סיכם עבורי דרך ארוכה מאוד של חיפוש, שאילת שאלות ניסוי ותהייה, בעיקר אודות הצורך האנושי לחיות לנצח ולהותיר חותם בעולם לאחר שנלך ממנו. האם לגוף יש סוף? האם לנשמה יש סוף? מה נותר בבגדים שלנו לאחר שעזבנו אותם?

בחרתי לנקות את הקולקציה מבחינה צבעונית על מנת לשחזר תחושות שחוויתי במערה, רמזים לאנשים שהתקיימו לפני. ליצור תחושה של אובדן החיות, כאילו הזמן עבר בין הבגדים שלי עד שהצבעים דהו וכבו ממנה, ונותרו בה רק זכרונות עמומים לחיים קודמים שהתרחשו בהם ולסימני הזמן שנותרו בתוכם.

זה היה השיר שליווה את הקולקציה בתצוגת האופנה, פאלפ יחד עם הסווינגל סיסטרז -

My body may die but my heart will keep loving you baby
Oh, our love will survive the passing of time
Believe me, believe me

הקולקציה המאוירת:

illustrations of my final collection

ואלה התמונות:

כתבה בגלריה של עילית מינמר:

השער של מגזין שמנת:

On the cover of "Shamenet" Magazine

בנין ודיור: