הרבה זמן חיכיתי לרגע הנכון לכתוב את הפוסט הזה, שהוא בעצם סיפורה של אחת החוויות העוצמתיות ביותר שעברתי בחיי.

קוראים לה קטקומבות קפוצ’ין ויכול להיות שהחוויה הזו לא מיועדת לכל אחד…אז אם גולגלות ושלדים גורמים לכם לחלושס לחצו על כפתור הPANIC

השנה הייתה 2006, הייתי אז סטודנטית מודאגת בשנה ד’,  מחוסרת נושא השראה לפרויקט הגמר, ובשלב די קריטי של הפרויקט.
אחרי שחרשתי פחות או יותר בכל מקום אפשרי, הפאניקה השתלטה עלי והחלטתי לבלות יום שלם בקומת המגזינים בספריה של שנקר. סיכמתי עם עצמי את המטרה: לא לצאת ממנה עד שאמצא השראה, או עד שיוציאו אותי ממנה בכוח. מה שיגיע קודם.
האמצעי: לדפדף עד אובדן הכרה, ולקוות שיקפוץ משהו יוצא דופן לפני עיני. ואחרי שעות ארוכות של דפדוף הנס הזה אכן קרה.

ארבע תמונות שצילם הצלם פאולו וונטורה עם הכותרת Dressed for eternity גרמו לנשימתי להיעתק.

Photos: Paolo Ventura

אחרי ההלם הראשוני ותחושת הקריפיות שאחזה בי התחלתי לקרוא על הפרויקט שצולם במערת קבורה בסיציליה, הנקראת “קטקומבות קפוצ’ין”.
מצאתי מעט מאוד תמונות ברשת של המקום, אבל מצאתי חומר כתוב, שבו הבנתי  שבמערה המופרעת הזו נמצאות כ-8000 (!!) גופות חנוטות, לבושות במלואן. טירוף סוריאליסטי שהוא מצד אחד מחריד ומצד שני מדהים ביופיו ובעוצמתו.

Capuchin Catacombs, photo by Paolo Ventura

מערת הקבורה החלה לפעול במאה ה-16 על ידי נזירים שגילו כי תנאי המערה מאפשרים לגופות לעבור תהליך שימור טבעי, ועד מהרה הפך המקום לתחליף לשריפה או קבורה כמקובל והיה לסמל סטטוס. בעיקר בין המאות 17 וה18 (ואפילו עד תחילת שנות העשרים של המאה הקודמת) הגיעו אל המקום כ-8000 מומיות אשר מוצגות במערה עד היום, גברים, נשים וילדים מן המעמד הגבוה (העסק הזה עלה לא מעט מסתבר).

כל 8000 הגופות במערה לבושות במיטב בגדיהן, לפי צו האופנה העילית בהתאם לתקופה בה נפטרו, וכמעט כולן עומדות, שורות שורות, מחוברות אל הקירות.

Capuchin Catacombs, photo by Paolo Ventura

הגופות שחלקן התכלו לכדי שלדים וחלקן נשמרו במלואן, לבושות בבגדים יפהפיים שנשתמרו כמעט לחלוטין למעט סימני הזמן.

Capuchin Catacombs, photo by Paolo Ventura

הבגדים הפכו מאובקים והצהיבו, חלקם מתפוררים מעט, אבל עדיין מורגשת תזכורת מאוד מוחשית בכולן לתקופה אליה שייכות המומיות.

Capuchin Catacombs, photo by Paolo Ventura

אלה דוגמאות מייצגות ללבוש הנשים בעיקר במאות 17-18 באירופה, ושדרכן בדקתי את הגזרות והחומרים שהיו אופייניים לתקופה של הבגדים במערה:

ואז…

בימי שנקר שבהם מיעטתי לפגוש את העולם שבחוץ, אבא שלי היה מגיע מדי פעם לשלוף אותי ממכונת התפירה ולוקח אותי לשתות קפה איפשהוא בבורסת רמת גן הפסטורלית.
ביום ההוא שבו יצאתי הלומה מהספרייה עם ההבנה שמצאתי נושא השראה הוא התקשר, ישבנו יחד והוצאתי את התמונות.
הוא היה כל כך נסער מגילוי המקום עד שזה גרם לו הכריז בו במקום שאנחנו נוסעים לשם ביחד, ומוקדם ככל האפשר. וכך היה.

שבוע אחרי – מצאנו את עצמנו בפלרמו, סיציליה, משוטטים במסדרונות (הקפואים) של המערה…

אני מניחה שרואים שאני קצת בשוק. קודם כל, בתור ילדה הסיוט הגדול שלי היה הקליפ Thriller  של מייקל ג’קסון, וגם בלי קשר לזה, זאת חוויה באמת קצת פסיכית, להסתובב בין כל המתים, והשלדים. גם אם לא מתכוננים לכך מתחילות לצוף המון שאלות לא פשוטות שקשורות לחיים ולמוות, לרצון לחיות לנצח, והמון מחשבות על סבא דב שלי החמוד שנפרדנו ממנו בשנה שקדמה לזו שבתמונה.

למרות הכל, מבחינה ויזואלית, הבגדים, השלדים, המערה, הם עוצרי נשימה. והצלחתי לתפוס במצלמה דיטיילים שהיו אחר כך חלקיקי השראות לפרויקט עצמו.

שלוש כפולות אהובות במיוחד מתוך ספר הסקיצות האובססיבי שניהלתי לכבוד הפרויקט:

ובזמן שעשיתי סדר בתיקייה ההיא מצאתי עוד שתי תמונות שסרקתי ממגזין וששמחתי להזכר בהן:

אה, ובסוף אפילו יצא מזה פרויקט

סופ”ש נעים,

יערה.